אילת סיטי - חבל על הפנאי

עלילת הסרט "סיפור גדול" מספרת על חבורה של שמנים (לא מלאים, לא כבדי משקל, לא שמנמנים - שמנים!) שמכלים את חייהם בדיאטות שונות, בקבוצות הרזיה, ובעיקר בדימוי עצמי בגובה עיתון סוף שבוע ללא המוספים.


הסרט מספק הצצה אל תוך מסע ההשפלות בחייו של שמן, השזורה ברגעים קומיים בלתי פוסקים ובכמה פנינים חזקות במיוחד ("כאן זה לא יפן, כאן זה רמלה. אנשים מודרניים").

בתור בחורה רזה, הסרט הזה הכניס אותי לתוך עולם שלא הקדשתי לו יותר מדי מחשבה (חוץ מהתקופה בה חזרתי מהודו לארץ אחרי רביצה מתמשכת ללא תזוזה מינימאלית, ואחי החמוד הדגיש שהוא מאד אוהב אותי, אבל קחי את עצמך בידיים, חזרי לעשות ספורט ורדי 4 קילו, כשמהצד האימא הפולנייה שלי צורחת עליו להפסיק, כי הוא מדרדר אותי לאנורקסיה, ושיש רגעים ששומן הילדות פתאום חוזר...וזה אפילו לא ממש נחשב).

בתקופה שלנו, בה אחוז האנשים בעלי עודף משקל די גבוה באוכלוסיה, מפתיע שהם מקבלים כל כך מעט יחס. סצנת הסקס הראשונה של בעלי משקל עודף שראיתי בסרט - הייתה בסרט הזה (והיה מקסים). החיים ממש קשים לאנשים שלא נוצקו לתוך התבנית המתאימה שהכתיבה להם החברה.

לאחר חיים שלמים של שנאה עצמית ומאבק בשומן, מוצאת הקבוצה מקום בו הם מוערכים: ספורט הסומו. שם הם מוערכים עקב עובדת היותם שמנים, ולא להפך, פעם ראשונה בחייהם.

עם ההרגשה הזו כל אדם בעולם יכול להזדהות. ילד חנון שחטף מכות ואז גילה את קבוצות ה-DND, הומו שנולד בעיירת פיתוח ועבר לתל אביב והיד עוד נטויה. חברי הקבוצה לומדים אט אט לקבל את עצמם באהבה.

היתרון ב-DVD, הוא שהוא כולל "מאחורי הקלעים". שם ניתן לראות את הקווים המשיקים לסרט בו מגלם איציק כהן, השחקן הענק (תרתי משמע) לחייו בתור אדם שמן. את חוסר הרצון שלו להיות מלוהק לסרט של שמנים, את הקושי להוריד את החולצה.

הסיפור מהלך על הקו הדק בין חייה של השחקנית עירית קפלן לבין דמותה בסרט. האופן בה סצנות מסוימות משפיעות עליה כאילו היא בחיים האמיתיים (למשל, כשקבוצת האסירות בהן היא מטפלת במסגרת עבודתה כעובדת סוציאלית שרות לה "דבה-דבה").

בנוסף, משחק שם השחקן דביר בנדק, שהצליח להשיל ממני את השנאה אליו כשהכרתי אותו רק מהפרסומת שקראה לי דוחה כי אני מסרבת לעבור בנק, ולמחול לו על זה, כי הוא סך הכול שחקן מעולה שצריך להתפרנס.

הסרט היה קליל ומצחיק, על נושא שגרם לי לחשוב. הרעיון היה מיוחד, והתסריט כתוב היטב. לא משהו שהולך לשנות את המאה, אבל בהחלט מצדיק 90 דקות של צפייה שעברו בהנאה, בצחוק ובכיף. סרט לא יומרני, שהוציא מעצמו את המיטב.

הייתי רוצה לנסות לתת לשרון מיימון, הוגה הרעיון שגם כתב את התסריט בשיתוף עם דני כהן סולל, לנסות לכתוב לסרטים בתקציבים גבוהים יותר. אני בטוחה שיהיה מעניין.

סיכום קלורי

הבשר: ציון לשבח על התוצאה ביחס לתקציב. אין ספק כי כשהתקציב נמוך, יש צורך בעלילה חזקה יותר.

העצמות: מחזיקות יפה את הגוף. שחקנים טובים. חבל שאין יותר תפקידים לשמנים, שנוכל לראות אותם קצת יותר.

העור: חשוף. סרט שמביט אל נשמת האדם השמן, ועושה אותנו עצובים בדרך מצחיקה.

הנשמה: קתרזיס לא היה פה, אבל סרט של 90 דקות (פיצ'ר קלאסי) שלא מתיימר ליותר, ולא גורם לרגשות חרטה על זמן אבוד.

הסרט זמין לקנייה ולהשכרה בחנויות ה-DVD ברחבי הארץ