כאשר בוחרים לספר ביוגרפיה של אדם, ניתן לעשות זאת ב-1001 צורות. בייחוד של אדם כמו הובר, עליו ניתן לעשות סדרה שכוללת תריסר פרקים.


לדעתי, הבחירה של איסטווד בג'יי אדגר הובר לסרט שלו אינה מפתיעה. בסרטיו תמיד מככבות דמויות חזקות וקשוחות בצורה מעט קיצונית כלפי חוץ, והוא מנסה להביא לנו את עולמן הפנימי, שכולל גם חולשות, היסוסים, ופחדים, אך אף פעם לא בצורה שתנפץ את הקשיחות הבלתי מתפשרת שלהן. לדעתי, זו הסיבה לחולשתו כבמאי.

איסטווד לא יהיה הבמאי שיצליח לעשות סרט על סיפור קטן ואנושי, של דמויות "רגילות'' אשר למרות "רגילותן" נותנות לצופים את הרגשה שאפשר לשנות את העולם. הוא תמיד ייקח את הגרנדיוזי, שהעניין ההתחלתי בו מובן מאליו, ינסה לפרק אותו, אך יזהר מלפרק אותו עד הסוף. מאד אמריקאי.

ג'יי אדגר הובר, מייסד ומקים ה-FBI המיתולוגי וללא כל ספק אחת הדמויות החזקות והמשפיעות בהיסטוריה האמריקאית המודרנית, הוא דמות שנויה במחלוקת. זה תמיד קורה כאשר אנו מוציאים את האדם מן האגדה.

קשה לחשוב על בחירה טובה יותר מאשר לאונרדו דיקפריו, על מנת לשחק דמות הפכפכה כזו באורך יריעה של חיים שלמים: שמח, עצוב, מאושר, נקמני, כועס, מפוחד מגיל 19 ועד לסוף חייו. כאשר הוא מחוזק בטובי המאפרים,
דיקפריו מופיע בכמה סצנות חזקות במיוחד, בהם הבטיח, לדעתי, את מועמדותו לאוסקר (רפאלי מי?).

עוד יתרון גדול לצופי הסרט היא ההשכלה שתפיקו ממנו. נראה לנו שמאז ומעולם שמענו בסרטים את המשפט: Stop! FBI! ואז שליפה של תג אל מול הקורבן חסר האונים, אזיקתו, כליאתו ותחושה של אין, אין על הארצות הברית הזו.

לאחר הסרט מבינים שתהילת עולם לא באה במקרה, ומאחוריה עומד מערך אסטרטגי שיווקי עצום, הכולל קומיקס, עטיפות של דגני בוקר וחסויות לתכניות רדיו פופולאריות, הגורמים לילדים בני ארבע לשחק משחקי תפקידים של סוכני FBI, מערך שדואג לקנות את אהבת הקהל ובכך להעביר ביתר קלות סמכויות וחוקים למקרי חירום, ומקרי חירום לכאורה, בהם יכול ה-FBI לעשות, בעצם, מה שבא לו.

עוד פרט היסטורי שהרשים אותי הוא עד כמה היה הפחד בארה"ב מפני הקומוניזם והתהליכים המתרחשים באירופה חזק. מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי נראה שהקומוניזם היה משמעותי בחיי היום יום של הפוליטיקאים והאזרחים, שראו בהשקפת עולם זו כאיום קיומי ממשי מבית ומחוץ. זה לא היה כל כך מזמן, ומדהים לראות את השינויים וההתפתחויות הפוליטיות, שבכל פעם מציגות לנו על "רוע עולמי" אחר.

לצערי, גם הסרט הזה לא עומד במבחן השליש. הוא ארוך מדי עקב מגלומניה בימאית שלא הצליחה להשתלט על עצמה, ולקראת הסוף יש תחושה של: "נו, יאללה, מורחים אותי כמו מסטיק, תיגמר כבר".

כשהמסוקס ואני יצאנו מהסרט, ולאחר דיון קצר, הרגשנו כאילו כל אחד היה בסרט אחר. בעוד שאני ראיתי סרט על חיים עצובים ומלאים בדיכוי, שמביאים אדם להיות קונטרול פריק תאב כוח, עד לזקנה שמעמידה אותו על מקומו - המסוקס ראה סרט על פטריוטיזם, מימוש עצמי והתגברות על מכשולים.

מי מאיתנו צודק?
היופי כאן שזה לא באמת חשוב, ושאם כל אחד מאיתנו ראה משהו אחר, אז שאפו לקלינט איסטווד, שהביא לנו את הצדדים האלו. זוהי הגדולה שלו כבמאי, אך לצד זה מסתתרת גם חולשתו.

בסך הכל הסרט טוב, אבל הסיפור הוא יותר על אנושיות ופחות בום וטראח, מה שלא מצריך בדרך כלל צפייה במסך הגדול. טוב לקולנוע ביום גשום, אפשר גם לחכות לצפייה בייתית.

ג'יי אדגר

J. Edgar

ארה"ב (2011)

אנגלית, תרגום לעברית

אורך הסרט: 137 דקות

ז'אנר: דרמה

במאי: קלינט איסטווד

מפיקים : קלינט איסטווד, בריאן גרייזר, רון האוורד, רוברט לורנז

תסריטאי: דסטין לאנס בלאק

שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ווטס, ג'וש לוקאס, דרמוט מלרוני, אד ווסטוויק, לאה תומפסון, ג'ודי דנץ

הסרט מוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ החל מ-5.1.2012