"נוילנד", הרומן החדש של אשכול נבו, מתחיל בנקודה די בעייתית: שלהי קיץ 2006, בשיאה של מלחמת לבנון השנייה.



את תכתובת המייל, שמוחלפת בין הגיבורים בפרק הראשון, ממלאת שורות מוכרות עד כאב בדבר גיוס למילואים, אירוח קרובים מאזורי קו העימות ועדכון לגבי סוגי הטילים שנפלו, ככל שמתקדמת המלחמה. רצה הגורל, וגם את הימים האלו של שלהי קיץ 2011 עושים קרוב למיליון אנשים במרחבים מוגנים, השוואות של סוגי טילים ודיבורים על פעולה צבאית עתידית בעזה. ובעצם מתי אין כאן מלחמה או לפחות איום למלחמה?

העלילה של "נוילנד" מתחילה חודש קודם לכן. דורי, מורה להיסטוריה מירושלים, נשוי פלוס אחד, נוסע לדרום אמריקה כדי לחפש את אביו, שנעלם אי שם בין פרו לבוליביה. ענבר, מפיקת רדיו מהמרכז, נוסעת לביקור בזק אצל אמה בברלין ואז חותכת במפתיע לדרום אמריקה גם היא, במקום לחזור הביתה.

שני הגיבורים הראשיים סוחבים כל אחד מטען משלו. דורי מתחבט בהמשך היחסים עם אשתו ובדרך הנכונה לגשת לבנו, ואילו ענבר סוחבת על גבה את המוות של אחיה הצעיר, שהתאבד בעת שירותו הצבאי. ככל שמתקדמת עלילת הרומן, מסתבר שהם לא מודעים לקשר נוסף ביניהם, או יותר נכון בין סבו לסבתה, שחוו אהבה אסורה כשהגיעו לארץ על אונית מעפילים טרם מלחמת העולם השנייה.

המוטיב המרכזי הוא נדודים: סיפור האהבה של הצעירים שברחו ממזרח אירופה שניה לפני שעלתה בלהבות קורם עור וגידים, כך שכולנו יכולים להזדהות איתם; גם התהייה העולה תכופות בראשו של דורי, אודות הטיול לדרום אמריקה דווקא עכשיו, בגיל שלושים פלוס, מהבהבת בראשו של הקורא.

ואז מבינים שנדודים אינם רק המסע הפיזי למקום אחר. הם מגלמים בתוכם את תמצית החיפוש אחרי חיים טובים יותר, בארץ אחרת: בגרמניה, בדרום אמריקה, ובאופן יוצא דופן, גם בישראל. אותה ארץ שתמיד נדמתה כבית הטבעי ליהודים וסימנה את סוף מסעם, מקבלת כאן התייחסות אחרת, ומהווה אופציית נדודים, השווה לכל יעד אחר בעולם בו בוחר היהודי להניח את מטלטליו.

תוך כדי המסע, נערך גם חשבון נפש בין הנודד לבין עצמו. מה בדיוק הוא מחפש במקום החדש? את מי הוא מצפה למצוא שם? ואיזה אדם הוא רוצה להיות בו?

כיאה למדינה של מהגרים מכל קצוות תבל, כולנו נוכל להזדהות עם חלקים מהספר הזה. נבו עצמו מנסח את הרעיון בבירור, וטוען שיצר הנדודים טבוע גנטית בכל יהודי שחי בעולם. גם אם הוא רדום, הוא עתיד להתעורר בשלב כלשהו.

השאיפה  ליצור מקום חדש, מעין מדינה חלופית, שבניגוד לזו הנוכחית לא תאכל את יושביה, מקבלת את ההשראה שלה מהבסיס עליו כתב חוזה המדינה הרצל את ספרו הידוע "אלטנוילנד". אך בניגוד להרצל, המסר של הספר הזה הוא שלא סביר שיוכל להתקיים בית אחד ליהודים, כיוון שהם עתידים לנדוד ממנו בשלב מסוים.

אין הרבה רומנים טובים, עשויים היטב, המציגים דמויות עמוקות ובעלות משמעות, שמקיימים לצד אלו גם מסר פילוסופי חריף ורלוונטי. נבו הצליח לקיים את שני אלו בכפיפה אחת, ולו בשל כך לא הצלחתי להניח מהיד את הספר בכל הזמן שקראתי אותו. הקטע הטוב הוא, שהוא נשאר איתכם גם זמן רב אחרי הסיום.

נוילנד
מאת אשכול נבו

549 עמודים
הוצאת זמורה-ביתן
ישראל, 2011