אני לא רצה לשום מקום. אף פעם. יש לי פטור מריצות. האוויר נגמר לי מהר מדי. עם הרגליים אין בעיה, אבל הגרון נחנק אחרי מאה מטר. "את בסך הכול צריכה ללמוד לנשום נכון", אמרה לי חברה, אבל אני החלטתי לוותר על תרגולת לשאוף-לנשוף. העדפתי להתרכז בדפים המודפסים. אי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות, אבל אפשר לקרוא על ריצות וליהנות מזה. לפחות במקרה שטקשי מורקמי הוא הכותב.

מורקמי הוא סופר יפני ידוע, יש לו אפילו עדת מעריצים לא קטנה בישראל, אבל עד היום לא קראתי שום ספר שלו. בדיוק כמו ויסלבה שימבורסקה, שקודם קראתי את "קריאת רשות" שלה (ספר ביקורות מקסים) ורק אחר כך את השירים, גם במקרה של מורקמי קודם קראתי את האוטו-ביוגרפיית ריצה - ואולי אחר כך אקרא ספר או שניים.

"כדי להרהר במשמעות העובדה שאני רץ, היה עליי להניע את ידי ולכתוב באמת את הטקסט הזה", מסביר מורקמי כבר בתחילת הספר, ואני בספק אם הקורא יגיע למסקנה כלשהי בסיום הספר. כי זה לא ספר של מסקנות, אלא של השוואות (בין ריצה לבין כתיבת רומן למשל) וסיפורים (הבנות שעוקפות אותו בריצת הבוקר לאורך נהר צ'רלס בבוסטון, או על רצים שהיו אמורים לייצג את יפן בתחרות בינלאומית עד ש... לא אהרוס לכם).

זה גם ספר של דימויים, כמובן - "אני כותב וכותב, כמו נפח כפרי שתקן וחרוץ" (עמ' 78), או "המחשבות העולות בראשי בזמן שאני רץ דומות לעננים. עננים בגדלים שונים ובצורות שונות. הם באים והולכים, אבך השמיים נשארים שמיים. העננים אינם אלא אורחים" (עמ' 23). שנאמר, עכשיו מעונן.

אבל הרעיון שאהבתי הכי הרבה אצל מורקמי, ושעורר בי מחשבה, הוא שחיזוק הכוח הבסיסי בגופנו הוא תנאי בדרך ליצירה רחבת יריעה. חייבים גוף בריא בשביל לכתוב, וזה לא קשור לשאלה אם הנפש בריאה או לא. כלומר, גם נפש לא בריאה זקוקה לגוף בריא.

מה שבריא ומה שאינו בריא אינם נמצאים בשתי עמדות שונות לחלוטין אלא משלימים זה את זה, ומשתלבים זה בזה בטבעיות. כשלסופר יש בעיות כתיבה, זה בגלל שקרס האיזון בין כוח הדמיון לכוח הגופני שתמך בו. ומורקמי מעיד על עצמו: "לפחות בשלב זה אין לי זמן לדעוך. ודווקא משום כך אני ממשיך לרוץ".

והוא רץ, יא חביבי כמה שהוא רץ. כולל התחרות שבה רצים 100 ק"מ רצוף. מטורף. כמו לכתוב ספר של 800 עמודים בחצי שנה. הריצות האלה גם מונצחות - התמונות בסוף הספר. בכלל, לפעמים יש תחושה, וכנראה שהיא טמונה בבסיס הרעיון של אוטוביוגרפיה באשר היא, שמורקמי מעריץ את עצמו. משהו בסגנון "גם כשקשה לי, אני נהדר ונפלא, ושומע מוזיקה טובה, ויודע שעוד מעט יש לי הרצאה ב-MIT וכמה נסיעות עבודה קצרות" (ניסוח חופשי שלי). בגלל זה אנשים שמחזיקים מעצמם לא יכולים ליהנות מהספר. קשה להם עם זה שמישהו אחר קיבל במה חופשית לפרגון עצמי. אולי כדאי להם לדלג לעמ' 154, ולפגוש את החיים האמיתיים.

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה
מאת הרוקי מורקמי
הוצאת כתר 2010. 185 עמ'
תרגמה מיפנית: עינת קופר